<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פי"ב</h1>
<h2>דף ל:</h2>
פרק זה בורר (סנהדרין כ"ט א'), והוא לא אויב לו (במדבר ל"ה כ"ג), אזהרה לשני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה שאסורין לישב בדין זה עם זה. פרק שבועת העדות (שבועות ל' ב'), האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא לחבריה וזילא ביה מילתא דנזיל לגבי דיינא דבציר מיניה, לא נזיל. וה"מ בממונא, אבל באיסורא אזיל. מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב. כתב הר"ם ז"ל (סנהדרין פכ"א ה"ה), כבר נהגו כל בתי דיני ישראל מאחר התלמוד בכל הישיבות, שמושיבין בעלי דינין ומושיבין העדים, כדי לסלק המחלוקת, שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם.
גרסינן פרק שבועת העדות (שבועות ל' ב'), מנין לדיין שלא ישב לפניו תלמיד בור, ת"ל (שמות כ"ג ז'), מדבר שקר תרחק. פירש רש"י ז"ל לישא וליתן בדין, כדי שלא יתעהו. ונראה שהכונה בזה, שהחכם היה יכול לעשות ממנו מה שירצה, והוה ליה יחידי בדין, שזה לא יוכל להשיב לאותו חכם. ומה ששנינו מסכת סנהדרין (ג' א') אי אפשר דליכא חד מיניהו דגמיר, דמשמע דאפילו אחרים עמי הארץ לית לן בה, ר"ל שאינם עמי הארץ אלא שהם יכירו אם ירצה החכם שבהם להטעותם, ואף על פי שאינם חכמים כמוהו.
<h2>דף מא.</h2>
וכן אם התובע יש לו גלגול על הנתבע, וב"ד אמרו שיכול הנתבע להפך ועשו מעשה, הורו רבותי שזה מכלל טעה בדבר משנה, אחר שיש לנו כמה ראיות לגלגול שבועה דרבנן (אוצ"ל "לאו דרבנן"). וכתב בעל העטור (הל' מלוה ע"פ) ז"ל, תשובה להרי"ף ז"ל, שבועת הסת דמפכינן, דוקא דלית ביה גלגול שבועה אצל הנתבע.
